כיבוש פולין וחלוקתה

ב-1 בספטמבר פלשו צבאות גרמניה הנאצית לפולין ובכך החלה מלחמת העולם השניה. הצבא הפולני, עמד לבדו אל מול התוקף הגרמני ותוך כשבוע רוסקו כוחותיו. תוך פחות מחודש נכבשה פולין כולה. במערכה שהתנהלה בשיטת ה"בליצקריג" (מלחמת בזק) כבשו הגרמנים את מחציתה של פולין (החצי השני נכבש ע"י ברה"מ). כ- 2 מליון יהודים נותרו בחלק הגרמני של פולין וכמליון וחצי מצאו עצמם בתחומי השטח שכבש הצבא האדום הרוסי.

מדיניות הנאצים כלפי יהודי פולין

בזמן הפלישה לפולין לא היתה לגרמנים תוכנית מגובשת באשר ליהודים שגרו בתחום האזור שכבשו. ההנחיות הראשונות הנוגעות ליהודי פולין הכבושה הועברו באיגרת שנשלחה ב-21 בספטמבר ובה הוראות ראש משטרת הביטחון, ריינהארד היידריך. איגרת זו ידועה כ"איגרת הבזק". באיגרת נתן היידריך פקודה לאנשיו לבצע מספר צעדים ארגוניים:

א. לטהר מיהודים את השטחים בפולין, שאמורים להיות מסופחים לגרמניה. לרכז במהירות את היהודים בכמה ערים גדולות הנמצאות בצמתי רכבות או בסמוך למסילות ברזל.

ב. להקים מועצות זקנים (יודנראטים) בריכוזים של הקהילות היהודיות, שיורכבו, "ככל האפשר מאישים סמכותיים ורבנים שנותרו". תפקיד מועצות הזקנים (יודנראטים): לבצע את הוראות הכוחות הגרמנים באופן מדויק, להיות אחראים לשיכונם וכלכלתם של היהודים שבאחריותם. 

ג. "אריזציה" של מפעלים יהודיים - החרמת רכוש, בתים, אדמות וממון של יהודים והעברתם לרשות גרמניה. 

היידריך קבע כי השליטה ביהודים בפולין נתונה לידי הס"ס ולזרועות המשטרה ולא בידי הצבא הגרמני (הוורמכט).

יחידות הס.ס החלו מיד בביצוע הוראותיו של היידריך. הם גרשו יהודים ממקום מושבם הקבוע והעבירו אותם לשטחי גנרלגוברנמן (שטח בפולין שהוגדר כמקום מושבם של היהודים), החרימו רכוש של יהודים ופגעו בבסיס הכלכלי שלהם וביכולתם להתקיים בכבוד – כל זאת באכזריות רבה ותוך כדי השפלתם של היהודים.

הנס פרנק ומפקדתו התמקמו בעיר קרקוב, שהיתה אחראית על כל אזור "גנרלגוברנמן", נקבעה כעיר "נקיה" מיהודים. על כן נעשה מאמץ לגרש את רוב יהודיה, הנימוק היה ש"לא ייתכן שנציגי הרייך הזה יאלצו להיתקל ביהודים בזמן כניסה לבתיהם או יציאה מהם".

ריכוז ובידוד והשפלה: מטרת הגזרות הנאציות היתה ליצור הפרדה בין היהודים לבין האוכלוסייה המקומית הפולנית. היהודים בני 10 ומעלה חויבו לסמן את הבגד העליון בסרט לבן עם מגן דוד כחול או בטלאי צהוב. היה אסור להם להיכנס לרחובות מסוימים בערים ולהשתמש ברכבות ללא היתר מיוחד (ביטול חופש התנועה). נאסר על היהודים לשנות את מקום מגוריהם ללא רשות. הם חויבו לסמן את החנויות ובתי העסק שלהם.

חיי היהודים הפכו לרצופי התעללות והשפלה. יהודים נחטפו לעבודות מזדמנות, התעללויות ברחובות הערים, תלישת זקנים והוראה לנשים לנקות בלבניהן את רחובות העיר. מקרים בהם הוכו יהודים בידי אנשי הביטחון הנאצים הפכו לשגרה.

פגיעה תרבותית וחינוכית: מערכת החינוך היהודית נסגרה, נאסרה תפילה בציבור בבתי הכנסת.

כליאת היהודים בגטאות:

בידודם של יהודי פולין הגיע לשיא בסגירתם בגטאות, החל באביב 1940. אופי הגטאות ועומק הניתוק שלהם מהסביבה השתנו באזורים השונים ולעיתים אף היו ביניהם הבדלים קיצוניים. רובם המכריע של הגטאות התרכז בשטח הגנרל גוברנמאן (פולין הכבושה), אך גם בשטחים המערביים יותר של פולין, שסופחו לגרמניה, נסגרו יהודים בגטאות.

בתמונה גירוש יהודים לגטו לובלין בפולין

מדוע הנאצים הקימו גטאות בפולין

ישנם הטוענים שהגטאות הוקמו כמכשיר לחיסולם הפיזי של היהודים. כלומר הכנסת היהודים לתנאים פיזיים קשים שיגרמו לתמותה וכך יושג היעד של השמדת היהודים. אין ספק שבגטאות מתו המוני יהודים, (בשנים 1940-1941 נספו קרוב ל 20% מתושבי גטו לודז' וורשה, המצב היה דומה בגטאות אחרים), אך זו אינה הוכחה לקיומה של תפיסה נאצית כזו. אין בידנו מסמכים או הוכחות שהגטאות תוכננו להיות אמצעי הכחדה ליהודים.

ההסבר המתקבל על הדעת הוא, שהגטאות נבנו כדי לממש את האידיאולוגיה האנטישמית של הנאצים, דהיינו בידוד היהודים מהחברה האנושית, הוקעתם והשפלתם. סביר להניח שהנאצים השתמשו בגטאות כמחנות בהם ירוכזו היהודים עד שתתקבל החלטה כיצד לנהוג בהם (וכך היה, כאשר נבנו מחנות ההשמדה פורקו הגטאות ויושביהם הועברו למחנות).

דרך ניהול הגטו:

ביטחון – הוקמה משטרה יהודית בתוך הגטו, שהיתה תחת פיקוחו של היודנרט. המשטרה הפולנית עמדה בשערי הגטו, הצבא הגרמני שמר מסביב לחומות הגטו.

ניהול רשמי - היודנרטים אחראים לביצוע הנחיות הממשל הנאצי בתוך הגטו (להחליט מי יצא לעבודה, היכן יגורו התושבים, חלוקת מזון וכו).

מוסדות סעד וסיוע – הג'וינט האמריקאי פעל באישור הנאצים וסיפק סיוע, מזון ותרופות בשנת 1941 פעילותו נפגעה בשל קשיים תקציביים. היו גם מוסדות סיוע עצמאיות שזכו לתרומות והלוואות של יהודים פולנים בעלי ממון.

עבודה – חלק מהגברים הועסקו בעבודות כפייה. החל מ 1940 נשלחו גברים למחנות עבודה. היו גטאות בהם היו מפעלים ובתי מלאכה שיצרו מוצרים שנמכרו מחוץ לגטאות. המפעלים היו בבעלות יזמים פולנים או גרמנים ונוהלו בחלק מהמקרים ע"י היודנרט, היו גם מפעלים בבעלות של יהודים שפעלו בחשאי. השכר הזעום שהרוויחו הפועלים גרם לחלק מהיהודים לדחות אפשרות תעסוקה זו. אתם מוזמנים לראות התערוכה הבאה העוסקת בבתי מלאכה בגטו ורשה.

חינוך ותרבות - הנאצים אסרו קיום בתי ספר, בתי כנסת ופעילות חברתית-תרבותית בתחומי הגטאות, למרות זאת התקיימה פעילות דתית, תרבותית וחינוכית ענפה במחתרת. הפעילות כללה: בתי ספר לגילאים שונים, חינוך מבוגרים, מקהלות ותזמורות, תאטרון, כתיבה ושירה ביידיש ועברית, עיתונות. בגטו ורשה אף פעל ארכיון שתיעד את החיים בגטו (הארכיון הוחבא בכדי חלב מתחת לאדמה, חלקו שרד והוא נמצא במוזיאון היהודי בוורשה)

היהודים עקפו גם את האיסורים שהיו עליהם בתחומי הדת. הם קיימו תפילות משותפות בבתי כנסת חשאיים, חלק שמרו על הכשרות ועל מצוות אחרות.

לסיכום, למרות כוונתם של הנאצים להחזיק את הגטו סגור ומבודד מהעולם, תושביו הצליחו לעקוף חלק מהאיסורים שהוטלו עליהם. הדבר נבע ממגבלות הפיקוח שהיו לנאצים על הגטו. בחסות הצפיפות, היוזמה וכושר ההישרדות של היהודים הצליחו היהודים לשמור על סדר חברתי וערכי ולהימנע מתוהו ובוהו.

על המצב המיוחד אליו נקלעו הילדים כאשר הם הוכנסו יחד עם משפחותיהם לגטאות, ועל אופן תפקודם במצב הזה תוכלו לקרוא בדף העבודה.

עברו עכשיו לדף העבודה של השיעור