שם התלמידה:______
כיתה: ט'5
מוגש למורה: יורם חיים
נושא הקורס: ילדות ונעורים בתקופת השואה
נושא העבודה: הצלת ילדים בגטו ורשה
שאלת החקר: אילו דרכים ננקטו על מנת להציל ילדים יהודים בגטו ורשה?
תוכן עניינים
מבוא
מבואות דיון בשאלת החקר:
פרק א'- ילדים שניצלו ע"י הסתתרות אצל משפחות נוצריות
פרק ב'- הסתתרות במקומות מחבוא
פרק ג'- הבריחה ליערות
פרק ד'- נסיונות נוספים להצלת ילדים בגטו ורשה
סיכום
ביבליוגרפיה
נספחים
מבוא
נושא הקורס אותו למדתי במסגרת שיעורי הומניסטיקה בבית הספר הוא ילדות ונעורים בתקופת השואה. ההנחיות הבסיסיות אותן כל תלמיד המשתתף בקורס קיבל הן שעבודת הסיכום צריכה לעסוק בילדים שחיו באותה תקופה. נושא השואה הוא גדול ורחב והדביקות בילדים עזרה לנו להתמקד בתחום מסוים בעל הביטים שונים וסוגיות רבות. בעקבות הנחיות אלו ריכזתי את כל הנושאים המתעסקים בילדים וניסיתי למצוא את האחד שהכי ריתק אותי. לבסוף מצאתי את שאלת החקר האולטימטיבית אותה אני אוכל לפתח לעבודת חקר רצינית ומעמיקה: אילו דרכים ננקטו על מנת להציל ילדים יהודים בגטו ורשה?
בתחילת השואה, לפני תחילת האקציות, יהודים לא מיהרו להסתתר ולברוח מכיוון ששכנה בהם האמונה שזהו מצב רגעי וחולף. הם ניסו להסתדר ולחיות את חייהם בגטו כפי שנהגו לעשות בימים שקדמו לשלטון הנאצי אך התנאים היו בלתי נסבלים. לאחר תקופה ארוכה המצב הפך לקשה יותר, התנאים של היהודים הלכו ופחתו והחיים הפכו לקשים מנשוא. שיא התקופה היה הפיתרון הסופי, בו החליטו לגרש את היהודים למחנות עבודה ולמחנות השמדה. העדויות הן רבות, הקורבנות רבים עוד יותר, אך היו יהודים בעלי תושייה, אמונה חזקה ורצון לחיים שהחליטו להינצל. לא כל מי שרצה להינצל היה בעל אמצעים כדי להשיג את מטרתו, וגם חלק מבעלי האמצעים נכשלו... אך מספר הניצולים מועיד ומוכיח שהיו ניסיונות הצלה שיצאו לפועל ונחלו הצלחה.
עוד מתקופת היותי תלמידה בבית הספר היסודי התעניינתי מאוד בנושא השואה ולכן בחרתי ללמוד אותו השנה בבית הספר. נושא ההצלה נגע במיוחד ללבי מכיוון שלמרות שהשואה היא דבר כל כך נורא ומזעזע, סיפורי ההצלה מראים על התקווה של היהודים, הנכונות שלהם לשרוד בכל תנאי וכוח רצונם להינצל ולשנות את מר גורלם. סיפורים אלה מוכיחים כי יצר החיים באדם הוא חזק מכל מציאות.
את החיפוש הראשוני אחר החומר לעבודה עשיתי בספריית בית הספר, שם מצאתי בכוחות עצמי חומר על הנושא אותו בחרתי, אמנם דל, אך ניתן לפיתוח. החיפוש נמשך באינטרנט באתר הרשמי של המוסד "יד ושם" עליו שמעתי רבות במסגרת השיעורים בכיתה. באתר מצאתי מאמרים יותר מורחבים על ההצלה, על אופי המצילים, על דרכי ההצלה ואפילו נספחים (כגון תמונות ועדויות) שהמחישו לי את הנושא עליו אני כותבת. לאחר כל אלה החלטתי שיש בידי מספיק חומר בשביל להתחיל לבנות את העבודה. כתבתי מבואות ופרק שלם על הדיון בשאלת החקר. בשלב מסוים הגעתי למבוי סתום. רוב החומר שהיה בידי עסק בהעברת הילדים לצד הארי לידי משפחות נוצריות, ואני הרי רוצה לדון במגוון דרכי הצלה. הבנתי שבשביל להתקדם עם העבודה ולהיכנס לפרטים עלי לחפש עוד חומר. המקום היחידי שהיה נראה לי ראוי למטרה זו הייתה הספרייה הפדגוגית של "יד ושם". ביליתי שם זמן רב הן בספריה והן בארכיון והעמקתי את החיפוש שלי ומיקדתי אותו בחיפוש דרכי הצלה נוספות של הילדים בגטו ורשה. למזלי מצאתי שם את שחיפשתי ויכולתי להמשיך את העבודה. אני חייבת לציין שכמות החומר לגבי מקומות מסתור או שימוש במפעלים ו"שופים" להעסקת ילדים על מנת להצילם היא בכל זאת מצומצמת מאוד יחסית לשאר, כנראה משום שכמות הניצולים הייתה דלה יותר, והתיעוד אודות כך מועט.
העבודה בנויה באופן הדרגתי המאפשר לקורא להבין את נושא העבודה. המבואות מכילים את המידע הבסיסי שקודם לעיסוק בשאלת החקר ומשמשים כמעיין הקדמה ורקע התורמים להבנה והפנמה של שאלת החקר. גוף העבודה בו מוצגות דרכי ההצלה בנוי על פי סדר מסוים: הדרך שהייתה הכי נפוצה: העברת ילדים לצד הארי ושימוש בזהות נוצרית בדויה (ולכן היה עליה הרבה מידע) ועד לדרכים נדירות או אולי קשות לביצוע: מקומות מסתור, בריחה ליערות, עבודה במפעלים (עליהן כמות החומר הייתה מצומצמת ולכן ההרחבה עליהן הייתה כמעט בלתי אפשרית).
גטו ורשה
גטו ורשה הוקם במשך תקופה ארוכה. לאורך רחובות ארוכים נבנתה החומה, שמומנה על ידי היודנראט. במשך כל הזמן לא היה ברור ליהודים מה מטרת הבניה הזאת.
ביום כיפור תש"א - 1940 הודיע הרדיו על פקודת הגרמנים על הקמת רובע יהודי בורשה העיר. הגרמנים לא קראו לו "גטו", אלא "רובע יהודי", כביכול: יש בורשה רובע גרמני, רובע פולני ורובע יהודי. תוך ימים ספורים מחויבים היו היהודים להיכנס לתוך הרובע. גם לאחר שהגטו היה קיים, חלו כל הזמן שינויים בגבולותיו. השינויים נעשו בפתאומיות, ועוררו בהלה. הגטו תוכנן באופן שהחיים בו יהיו בלתי אפשריים. שררה בו צפיפות נוראה, והיהודים סבלו מידי יום את התפרצויותיהם של הנאצים לתוך ההמון הצפוף כשהם מכים ללא סיבה.
הפקודות הראשונות על הקמת הגטו התייחסו רק למגורים. לגבי עסקים - נאמר כי תבוא הודעה בהמשך. יהודים התפתו לחשוב והשלו את עצמם כי יוכלו להמשיך להפעיל את עסקיהם. לאחר שהיהודים רוכזו בגטו, ועסקיהם נותרו שלמים בחוץ, נסגר הגטו. היהודים קיוו כי יקבלו 10 עד 20 אחוזים מרכושם. בסופו של דבר יצאה פקודה המחרימה את כל רכוש היהודים - ויהודי הגטו נותרו חסרי כל.
החיים בגטו היו מסכת ארוכה של התעללות. חוקים חסרי הגיון ומופרכים, שמטרתם היחידה הייתה להשפיל, להכאיב ולהפחיד: עוצר לילה הוטל על הגטו, משעה 9 (או 6 - תלוי בעונה) בערב ועד 5 בבוקר. היוצא מביתו - נורה למוות. אסור לשמוע רדיו בריטי. השומע - דינו מוות. הייתה רכבת חשמלית מיוחדת ליהודים, אך הצפיפות בה בלתי נסבלת, ומחיר הנסיעה בה היה פי 4 ממחיר נסיעה ל"אריים". חובה לענוד סרט זרוע, ועליו מגן דוד כחול (היהודים קראו לו "אות הקלון"). חובה לפנות את הרחוב כאשר גרמני עובר בו. בגטו כל אדם נחשב לבן ערובה!
חוקים רדפו חוקים, והוראות רדפו הוראות. חוסר ההיגיון שבהוראות הפך אותן לסיוט, ואת החיים בגטו לבלתי אפשריים. לכל זאת יש להוסיף את הרעב שצימק את הבטן והציק ללא הרף: כמות המזון שסופקה הייתה עשירית מן הדרוש, ומעשי הרצח שנעשו ללא סיבה וללא סדר או תוכנית - כל אלה שברו את הרוח ודיכאו את יהודי הגטו. הגטו נסגר ויציאת יהודים ממנו נאסרה ביום 16 בנובמבר 1940. שנה וחצי חיו יהודים בגטו הצפוף: חצי מיליון יהודים, בשני קילומטרים רבועים.
לקראת קיץ 42 החלו הנאצים לשלוח את היהודים לטרבלינקה, להריגה. היו שלשה גירושים של היהודים מן הגטו:
1.בחודשים יולי-ספטמבר 1942 פינו הגרמנים את רובו של הגטו: כחצי מיליון יהודים. אחרי גירוש זה נותרו בו חמישים או שישים אלף יהודים.
2. בינואר 43 היה גירוש שני, שהופרע מעט על ידי פעולה של הארגון היהודי הלוחם, אך לא היה לו שיתוף פעולה מצד יהודי הגטו. בגירוש זה הוצאו מן הגטו כחמשת אלפים יהודים.
3. באפריל 43, החל הגירוש האחרון. גירוש זה נתקל בהתנגדות ובמרד של המורדים היהודים, והוא הסתיים בחורבנו המוחלט של הגטו.
הגטו תוכנן למטרה אחת: לשבור את הרצון, להכניע את הרוח. ההשפעה המצטברת של חוקים אלה בשבירת רוחם של יהודי הגטו מסבירה מדוע לא מרדו היהודים בכל תקופת הגטו, ומדוע המרד פרץ בשלב כל כך מאוחר, כאשר מתוך חצי מיליון איש נותרו בחיים כששים אלף בלבד.
היחסים בין הנאצים לילדים היהודים
גישתם של הנאצים כלפי הילדים היהודים משקפת את הטוטליות של המדיניות האנטי- יהודית בשלביה השונים. הנאצים ראו בילדים היהודים אויב גמור בלי התחשבות בגיל או במעמד. בשנת 1938 הורחקו הילדים היהודים בגרמניה מבתי הספר ומן המסגרות החברתיות האחרות בכדי לממש הפרדה מלאה בין יהודים ללא יהודים ולמנוע את "זיהום" הגזע והרוח הגרמנית על ידי נוכחותם של ילדים יהודים בבתי הספר ובמסגרות חינוכיות.
ילדים יהודים היו מוקצים וגורלם נחרץ מיום היוולדם, והגישה הזאת לא השתנתה גם כשהתוודעו הנאצים ישירות לסבלם של הילדים בגטאות מזרח אירופה ובמקומות הריכוז כאשר היו בפתח לקראת הגירוש בארצות מערב אירופה. עדויות על התעלמות מסבלם של הילדים ועל התעללויות בילדים, סיפורי הזוועה על רציחתם האכזרית של עוללים במקומות שונים באירופה המזרחית, אינם מלמדים רק על אנשים חריגים ואולי אף על חולי נפש, אלא על שיטה אכזרית ודרכי מימושה. הנאצים הוציאו את הילדים היהודים מחלקת בני האדם הראויים להתייחסות הומוניטרית.
גורלם של ילדים יהודים במסגרת המדיניות הנאצית ודרכי הטיפול בילדים בידי אנשי משטרה, ס"ס וגורמים אחרים שהשתתפו בביצוע המדיניות היהודים בשלביה השונים, היו ביטוי לחוסר כל התייחסות הומאנית כלפי היהודים והילדים ביניהם.
מצב היהודים בגטו והשפעתו על הילדים
מצבם של רוב היהודים הדרדר עוד לפני המעבר לגטו עקב ההרס שנגרם בעקבות ההפצצות וההפגזות בזמן כיבוש העיר והפגיעה הקשה בחיים הכלכליים. ההגבלות על התעסוקה והפעילות הכלכלית שהחלו מיד עם הכיבוש הנאצי פגעו בכל שכבות האנשים שהשתייכו למעמד הבינוני ולמעמד הפועלים. רבים נותרו ללא כל תעסוקה וללא מקורות הכנסה חלופיים. מצבן של שכבות חברתיות שהתקיימו עד המלחמה משכר עבודה (ששולם בדרך כלל מדי שבוע), או מן הפדיון היומי, כגון פועלים, רוכלים, בעלי חנויות קטנות ובעלי מלאכה זעירה החמיר מיום ליום.עוד בשבועות הראשונים לכיבוש הכניסו משפחות רבות דיירים זמניים לדירותיהן מפאת מצוקת הדיור החדשה וגם מתוך נסיון לשפר את מצבן הכלכלי. הצפיפות בדירות גדלה מאוד, תופעה שהלכה והחמירה ככל שגבר זרם העולים שהגיעו לעיר- ופי כמה לאחר המעבר לגטו. משפחות שנותרו בביתיהן עד להקמת הגטו ואלו שישבו באזור שהפך לגטו נהנו ממידה כלשהי של יציבות לעומת העולים או אנשי העיר שבתיהם נהרסו כליל.
בעקבות המעבר לגטו הורע עוד יותר מצבם הכלכלי של רוב היהודים ורובם התרוששו והידרדרו לעוני מנוון. רבים מן הגטאות היו מוקפים בגדר ובחומה וככל שהתפתחה המלחמה נעשה הקשר עם גורמים מחוץ לגטו קשה יותר וארגון החיים בגטו סבב סביב הקושי של השגת תנאי הקיום הבסיסיים: מזון, ביגוד ודיור.
הוריהם המודאגים של הילדים היהודים היו טרודים כל הזמן ולא יכלו להעניק להם את תשומת הלב שנהגו לתת להם, ובעיקר לא היה מי שיעזור להם למצוא את דרכם בגטו ולהבחין בין טוב ורע. הם נחשפו לאלימות הרבה של חיי הגטו, ראו את הגרמנים מתעללים ביהודים וחזו בהוריהם המושפלים כשנערך בביתם חיפוש אחר כסף ודברי יוקרה,או כאשר גרמנים או פולנים אלימים פגעו בהם בזדון מול הציבור הרחב ברחובות הגטו. השינויים בחיי היהודים החלו להשפיע קשות על הילדים. הקטנים מביניהם התקשו להבין את המתרחש. הם חשו מיד בהידרדרות הכלכלית ובמחסור במזון וחוו את האימה שאחזה בהוריהם ובבני משפחתם בעקבות הכיבוש והאלימות. רבים מן ההורים, שנעשו טרודים ודאוגים עד מאוד, נשארו חסרי יכולת ולא היה ביכולתם להעניק לילדיהם תחושה של ביטחון.
אופי המצילים של הילדים היהודים בשואה
לא ניתן לציין טיפוס מיוחד שאפיין מצילי ילדים. אנשים אלה היו שונים זה מזה באופיים וברקע החברתי שלהם. הם השתייכו לכל מעמדות החברה ולכל גווני הקשת הפוליטית- הם היו בני אצולה ובני המעמד הבינוני; פועלים ואיכרים ; בעלי אמצעים ועניים מרודים; משכילים וכאלה שהיו רק בעלי ניסיון חיים; דתיים וחילוניים; אנשים המעורים בחברה, ואינדיבידואליסטים; בעלי משפחות ובודדים. גם במניעיהם קיים שוני, ואין מעשה הצלה אחד דומה למשנהו. בין המצילים היו ידידי אמת של הורי הילדים שידידותם עמדה במבחן עד שחלפו הזמנים הקשים, והיו אחרים שלא היה להם כל קשר עם הורי הילדים, ועזרו למרות שלא נפגשו מעולם. המשותף לכולם היה המחויבות לחיי אדם ורגשות החמלה כלפי חסרי הישע.
הגיבורים הראשיים מקרב מצילי הילדים היו ברובן נשים. הן מן הסתם גם נשאו בעול העיקרי של הטיפול בהם. בלי יוזמתן, מסירותן ונכונותן להסתכן, לא היה מעשה ההצלה יכול לצאת לפועל, בייחוד כשמדובר בילדים קטנים. היו בין המצילות עוזרות בית ומטפלות מסורות של משפחות אמידות שנקשרו לבני טיפוחיהן ונשארו נאמנות למעסיקיהן. בין המצילים היו גם נשים בודדות שידעו בחייהן סבל ובדידות, והיו מוכנות להסתכן ולאסוף אל חיקן ילד יהודי. בשבילן המאבק להצלתו היה לאתגר ולתוכן חייהן. בנוסף היו גם משפחות מרובות ילדים שאהבו ילדים שלא יכלו לשאת במצוקתם של ילדים עזובים שנקרו בדרכם, ואספו אותם אליהן. להסתיר ילד יהודי בתוך המשפחה לזמן ממושך בתקופת הכיבוש הנאצי לא היה מעשה רגיל ומזדמן בימים כתיקונם, אלא הרפתקה מסוכנת ומתמשכת שלא היה אפשר לדעת מה יהיה סופה או אם תצליח, וכיצד תשפיע על כל המעורבים בה. מבחינה מקרוב של התנהגותם עולה שעל פי רוב היה מדובר באנשים שלבד מהטיפול הישיר בילד שבחסותם הם גם סייעו לאנשים אחרים שנקלעו למצוקה. הם נתנו להם בביתם מקלט (זמני או קבוע), הפנו אותם אל מקורביהם ואל ידידיהם או השיגו למענם תעודות אריות. מדרך הטבע אלה היו אנשים סובלניים, אנשים שראו את האדם שלפניהם ואת מצוקתו וגילו כלפיו אמפתיה. רובם ידעו היטב מהי הסכנה הנשקפת להם ולבני משפחתם אם הגרמנים יגלו כי הם מסתירים בביתם ילד יהודי.
"חוק יד ושם" שחוקקה הכנסת בשנת 1953 כולל בתוכו סעיף המחייב את יד ושם להוקיר את חסידי אומות העולם "ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". לתואר "חסיד אומות עולם" זוכה אדם לא יהודי אשר סיכן את חייו, את חירותו, ואת ביטחונו האישי ושל משפחתו על מנת להציל יהודי אחד או קבוצת יהודים מסכנת מוות או מגירוש למחנות השמדה, מבלי לבקש מראש תמורה כספית. עד היום זכו 20,757 חסידי אומות עולם להכרה סמלית וטקסית בהיכל "יד ושם" וחלקם אפילו קיבלו תמיכה חומרית כאות תודה ממדינת ישראל.
ניצולים רבים חשו לאחר השואה כי מוטלת עליהם החובה והזכות להודות למציליהם ולעשות למענם מעשה כלשהו בחזרה. חלק גמלו למציליהם באופן חומרי וחלק סייעו למציליהם לעלות לארץ ישאל.
דיון בשאלת החקר
פרק א'- ילדים שניצלו ע"י הסתתרות אצל משפחות נוצריות
גילם של רוב הילדים שהוסתרו במשפחות הנוצריות נע בדרך כלל מינקות ועד גיל שתיים עשרה. ילדים בין שתיים עשרה ומעלה נחשבו על פי מושגי התקופה לנערים לכל דבר ולכן בעת סכנה קיומית נאלצו בעצם לדאוג לעצמם בדומה למבוגרים.
גם כיום, בתנאים רגילים, יש מעט משפחות המוכנות לקלוט ילד זר. על אחת כמה וכמה בתקופת מלחמה ולנוכח מערכת היחסים העכורה והעוינת ששררה בין הנוצרים ובין היהודים בפולין. הסתרת ילד יהודי במשפחה נוצרית הייתה כרוכה בקשיים ובסיכונים רבים. היה קשה להסתיר ילד זמן ממושך בבדידות במחבוא בעליית גג או במרתף סגור, אף כי גם היו מקרים כאלה. ואילו גידולו בגלוי בתוך המשפחה בתנאי אומנות היוותה איום תמידי לכל הנוגעים בדבר. לשם כך היה צריך "להלביש" לו זהות שאולה מלווה בסיפור כיסוי מתאים.
הלבשת זהות בדויה:
בתקופת משטר הכיבוש הנאצי היה על כל אדם לשאת עמו תעודת זהות ולהיות מוכן להזדהות לפני כל איש שלטון. גם הילדים לא הוצאו מכלל זה, והיו חייבים להיות מצוידים בתעודת לידה בה נרשמה זהותם והשתייכותם הדתית-לאומית. כדי שילד יהודי יוכל להסתובב בסביבה נוצרית בזהות שאולה היה צריך להסדיר לו תעודת לידה נוצרית מתאימה (ראו נספח מספר ). תעודה שכזאת היה אפשר להשיג רק בכנסיות מיוחדות בהן רשמו את הלידות ואת הפטירות של אנשי הקהילה, או אצל זייפני תעודות מקצועיים שהתמחו בכך ודרשו בעבור תעודה שכזאת תמורה הולמת. בכנסיות אלו רק כמרים מועטים היו מוכנים להסתכן ולהוציא תעודות לידה מזויפות ליהודים. אבל לא השגת תעודת הלידה הנוצרית הייתה עיקר הקושי, ולא היא שעמדה למכשול ומנעה את הצלת הילד. וכהוכחה, הרי לא כל הילדים היהודים שנמסרו להשגחתן של משפחות נוצריות בזהות שאולה היו מצוידים בתעודות לידה נוצריות. ובפרט שהתעודה כשהיא לעצמה עדיין לא הייתה ערובה לחסינותו של הילד. בנוסף לכך, מצילים שהתגוררו במקומות נידחים ומרוחקים מממרכזי השלטון העדיפו לעיתים להסתכן ולא לנסות ולהוציא תעודת לידה נוצרית לילד היהודי שבביתם, ובלבד שאנשים מעטים ככל האפשר יחטטו במוצאו ובעברו, חיטוט שסופו היה עלול להניב הלשנה. מקור הסכנה העיקרי היו השכנים הסקרניים שהיו עלולים להלשין על המשפחות לגרמנים, ולכן היה צריך להכין סיפור כיסוי מתאים שיסביר כיצד הופיע אצלם פתאום הילד הזר ומדוע הוא שם.
כדי שילד יהודי יוכל לחיות במשפחה נוצרית בזהות שאולה בלי לעורר חשד הוא היה צריך להיות בעל "מראה טוב", כלומר בעל מראה ארי שסימניו הם שיער בהיר וחלק, עיניים תכולות ואף סולד, וכאלה מעטים היו בקרב הילדים היהודים. לילד בעל שיער כהה ומתולתל, אף שמי ועיניים כהות, היה קשה למצוא משפחה נוצרית שתסכים להסתירו בביתה כי היו עלולים לחשוד בו שהוא יהודי ממבט ראשון. את רוב היהודים בפולין היה אפשר לזהות בלי קושי. רובם נבדלו מהנוצרים במראם החיצוני, בשמותיהם, במנהגיהם, בשפת דיבורם ובשפת גופם. רובם דיברו יידיש ולמרות ששלטו בשפה הפולנית, הרי שהמבטא של רבים מהם היה שונה משל הפולנים. רובם גם גרו ברחובות ובשכונות נפרדים. ילד יהודי שנולד בשכונה יהודית היה יכול לגדול בסביבה יהודית עד בגרותו בלי שהיה לו קשר חברתי של ממש עם בני גילו הפולנים שמעבר לרחוב, וזאת אף שלמד איתם בבית הספר. גם תנאי הכיבוש לא עזרו לקרבה ביניהם. להפך, העקירה לגטו ותנאי הבידוד בן הרחיקו את היהודים משכניהם הנוצרים, גם מאלו שבעבר היו להם קשרים איתם. כל זה מסביר מדוע כה מעט ילדים מצאו מקלט בבית משפחות נוצריות. כאמור, סיכויים טובים יותר היו לבעלי "המראה הטוב" שגדלו במשפחות מתבוללות שיכלו לממן את הטיפול בהם. כמו כן סיכויי הבנות שאימצו זהות שאולה להינצל היו טובים משל הבנים- שרובם היו נימולים. עובדה זאת הקשתה באופן ניכר על הסתרת יהדותם וגם בקרב המצילים היו שהסכימו להסתיר ילדות בלבד ולא ילדים מפאת סיבה זו. הסכנה שהגרמנים יעלו על עקבות של ילד יהודי השוהה אצל משפחה נוצרית רק על פי מראהו לא הייתה גדולה. עיקר הסכנה נשקפה מן השכנים שהיו עלולים להסגיר את המשפחה האומנת משום שהיא מסתירה בביתה ילד יהודי. היו סיבות שונות להלשנות: אנטישמיות לשמה, קנאה שמא המשפחה המסתירה את הילד זכתה בכך בשל טובות הנאה, נקמנות בשל סכסוך כלשהו ועוד. מלבד הקושי למצוא משפחה נוצרית שתסכים לפרוש את חסותה על ילד יהודי ולהסתירו, היו לא מעט הורים שלקראת הקץ נרתעו להיפרד מיליהם ולמסור אותם לידיים זרות.
העברת הילד לידיים זרות הייתה צעד אחד בתהליך התפרקותו של התא המשפחתי במצב של סכנת חיים, שבבת אחת שמט את משענתו האחרונה של הילד שעד אז העניקה לו בטחון, חמימות ומשמעות לחיים.. אין להתפלא שפרידת הילדים מהוריהם בנסיבות ההן הייתה מלווה בחרדות של הילדים ושל הוריהם. היו ילדים שפחדו להיפרד מהוריהם והתנגדו נמרצות לעבור לצד הארי והעדיפו למות עמם. כדי להתגבר על התנגדות הילדים היה צריך להערים עליהם ולספר להם סיפורים שונים ולנקוט תחבולות כדי להסיח את דעתם לפני שעברו לידיים זרות. ההורים סיפרו להם שהפרידה היא רק לזמן קצר וכי אבא ואמא יצטרפו אליהם בקרוב. כמו כן היו גם התנגדויות מצד ההורים: אם שחשבה שמקומו של ילד בעת מצוקה הוא ליד הוריו, שכן במצב שכזה רק הם מסוגלים לדאוג לצרכיו ולגונן עליו. הילד הוא הנכס היקר ביותר של המשפחה ובמצבים קשים טבעם של הורים הוא לאמץ את ילדיהם לחיקם. אך כשהתחילו אקציות ההשמדה וכשהתברר להורים כי לא יעלה עוד בידם לגונן על ילדיהם הלכו התנאים והשתנו במהירות. רק אז החל החיפוש קדחתני אחר משפחות נוצריות המוכנות לקבל את ילדיהם ולהסתירם אצלן, ומשפחות כאלה לא היו רבות. גם כשנמצאה משפחה נוצרית שהבטיחה לידידה היהודים משכבר להעניק להן מקלט בביתה תמורת כסף ששולם לה מראש על פי הסכם לא הייתה כל ערובה שברגע האמת תעמוד הידידות במבחן וההבטחה תקוים. באותו זמן סודרו ילדים יהודים בצד הארי כפי שכבר ציינתי על ידי קשרים והכרויות אישיים,תמורת תשלום, או במקרים יוצאי דופן- ללא תשלום, בדרכים הבאות:
- באמצעות העזרה הסוציאלית של העירייה.
- על ידי הנחת תינוקות (לרוב בנות) בפתח משרדי המחלקה הסוציאלית, בפתח בתי יתומים או בפתח תחנות משטרה.
- ילדים יתומים (לרוב בנים) היו יוצאים לכפרים ומשכירים עצמם כרועים(אך כפי שצינתי- רק בעלי "המראה הטוב")
היו שנבהלו ברגע האחרון מהסכנה שצפויה להם משום שהסתירו יהודים בביתם ומאחר שכבר קיבלו את התמורה השתדלו להיפטר מהמחויבות שלהם בהזדמנות הראשונה. גם למאושרים בין הילדים שהוריהם הצליחו למצוא להם משפחה אומנת הגונה בצד הארי שהייתה מוכנה להסתיר אותם בביתה לא הייתה כל ערובה שהמשפחה אכן תוכל לשכן אותן אצלה למשך זמן ממושך ולא בגלל רוע לב. התנאים כאמור היו מסוכנים והמציאות טמנה בחובה הרבה הפתעות. לא אחת קרה שמשפחה נוצרית שקלטה בתוכה ילד יהודי מתוך כוונה כנה להצילו נאלצה להיפטר ממנו במהירות בגלל סכנת הלשנה ולהעבירו לידיים אחרות , לאחד המנזרים או לבתי היתומים של ארגון הסעד הפולני.
ילדים שננטשו:
לא כל הילדים שניצלו תודות למשפחות נוצריות הגיעו אליהן ביוזמת הוריהן על פי הסכם מוסדר מראש. היו שננטשו על צד הדרך, על מפתנו של בית או ליד חומת מנזר, בתקווה שמישהו מעוברי האורח ירחם עליהם ויאסוף אותם אל ביתו. בעדויות של מקצתם השתמר כעס לא מוסתר על אלה שנטשו אותם כשהיו קטנים וחסרי אונים. למרות השנים הרבות שחלפו מאז והבנתם הבוגרת את הנסיבות שבהן ננטשו המשקעים של חווית הנטישה לא נמחקו. במצבים קיצוניים כשהורים נאלצו לנטוש את ילדם בצד הדרך הם לא חשבו על עתידו בטווח הרחוק. באותו רגע דעתם הייתה נתונה רק למחשבה שהוא ישאר בחיים. ואכן אנשים רחמניים אספו מהרחוב וממוסדות שונים מספר לא מבוטל מקרב הילדים הניצולים. אנשים אלו ממש חירפו את נפשם כדי להצילם, חלקו עמם את המעט שהיה להם, וגידלו אותם כאילו היו ילדיהם הביולוגיים. לעיתים קרובות שפר גורלם של ילדים אלה שאספו אנשים אלמוניים מגורל הילדים שנמסרו למשפחות תמורת תשלום כדי שיסתירו אותם. מזלם היה תלוי בבית שאליו הם נאספו, באנשים שנחלצו לעזרתם, במניעים שהניעו אותם לעשות זאת ובמה שיכלו לעשות למענם.
היו ילדים גדולים יותר, בני שתיים-עשרה ושלוש-עשרה שבימי האקציות ניתקו מהוריהם ופנו לתומם למכרים נוצרים וביקשו אצלם מקלט לשעה עד שיעבור הזעם וההמולה מתוך תקווה שאחרי האקציה יחזרו להוריהם או לקרובי משפחתם. רובם לא נענו והוסיפו לשוטט בסביבת מקום מגוריהם, ואם לא מצאו מקום מסתור סופם שנתפסו ונרצחו. אך היו גם גילויים מפתיעים. בתקופת נדודיהם נתקלו ילדים אלה באנשים רחמניים שלא הכירו כלל ולמרות זאת פתחו לפניהם את ביתם, אספו אותם והצילו אותם.
סיפורי הצלתם של האסופים הם מטבעם דרמטיים ומרגשים. דומה שאין כמו סיפור הצלת הילדים האסופים כדי להמחיש את אימת התקופה, שבה התעמתו אהבת אדם והחמלה שבבני אנוש עם הרוע והאכזריות שבהם.
פרק ב'- הסתתרות במקומות מחבוא
כפי שציינתי בפרק הקודם ההתחזות לנוצרים והחיים בתוך סביבה נוצרית לא התאימו לכל ילד יהודי ורק בודדים הצליחו בכך. ערוץ הצלה נוסף היה מציאת מקומות מסתור, שאמנם החיים בהם היו קשים מנשוא אך לעיתים העדיפו אותם היהודים על פני אימוץ זהות נוצרית בדויה.
ככל שגברו האקציות והסלקציות, כך היו חיי הילדים שעדיין נשארו גטו לבלתי נסבלים. הוריהם אסרו עליהם לעזוב את הבית ונקטו תחבולות שונות על מנת להסתירם. רוב הילדים נשארו בגטו והוסתרו בבונקרים, בחורבות ובחורים (ראו נספח מספר ). בין הנשארים בגטו נמצאו ילדים גלמודים ומוזנחים, שהיו משוטטים על פני רחובות ורשה. רבים מהם קיבצו נדבות ואחרים סחרו בכל שניתן לסחור (ראו נספח מספר ).
הילדים המוסתרים נאלצו להעביר ימים רבים במקומות מסתור מחניקים וצפופים, בלי לראות אור יום ובלי לנשום אוויר צח. פחד מתמיד ליווה אותם שבכל רגע הם עלולים להיתפס, לקרוע אותם מעל הוריהם ולשלוח אותם למקום לא נודע. גם הילדים הקטנטנים שביניהם הרגישו מתוך אינסטינקט את המתח שסביבם ואת הסכנה שריחפה מעל ראשם.
חיי המסתור לוו בפחד מתמיד מהיחשפות או הסגרה. לא מעטים הסיפורים על ילדים יהודים שהצליחו להסתתר זמן רב אך לבסוף הוסגרו לגרמנים או נרצחו על ידי תושבים מקומיים שגילו אותם. מספר יחיאל גרטשטיין על חפירת מנהרה בעומק של 40 מטר בתוך ערמת שחת ענקית. שני יהודים חיו שם והיו יוצאים מהמסתור פעם אחת בכל לילה כדי לעשות את צרכיהם ולהתפלל. הם הצליחו להחזיק מעמד במשך כל הקיץ משום שסיפקו להם לחם ומים אך לבסוף נתגלו על ידי הפולנים ונורו למוות.
מקומות המסתור שבהם הסתתרו הילדים בתקופת המלחמה היו בכל מקום אפשרי גם אם לא התקיימו בו תנאים בסיסים לקיום חיי אדם: ארונות מוסווים, מאחורי קירות כפולים, בעליות גג לחות, בבורות מאולתרים, במחסנים טחובים, בדירים, באסמים ועוד. בעדותו של לייב רוכמן מסופר על הסתתרותו מאחורי קיר כפול יחד עם עוד ארבעה יהודים. המחבוא היה צר וארוך, לא הייתה אפשרות לשבת. הם עמדו שכם על שכם עם פניהם אל הקיר מבלי יכולת להסתובב לצד השני.
השפעות החיים במחבוא על ילדים צעירים ניכרו עליהם גם כאשר יצאו ממנו. לאחר שהיו כלואים במשך תקופה ארוכה בחדר צר, דיברו בלחש, והלכו על קצות האצבעות עד שהבינו שאין עליהם להתנהג על פי כללים אלו והחלו לרוץ בחצר ולצעוק בקול גדול מבלי לחדול, מה שמראה שהחיים במחבוא היו איומים במיוחד לילדים אשר לא הבינו את מצב התקופה.
לא רק התנאים הפיזיים הקשו על ההסתתרות אלא גם תחושת הבדידות והיעדר הפרטיות. הצורך לשהות במשך תקופה ארוכה בחלל קטן עם אנשים נוספים, לעיתים זרים גמורים, הביא ליצירת מתחים עצומים מצד אחד אך גם לקרבה ותמיכה מיוחדות במינן מצד שני. עדויות רבות מספרות על רגעי תמיכה וחום שהעניקו המסתתרים זה לזו ברגע הקשה של הכניסה למחבוא, שותפות גורל והרגשה של בטחון מסוים נוצרו מתוך המתח, הכאב, החולי, החרדה והזוהמה המשותפים לכולם. הסבלנות, הוותרנות, העזרה וההסכמה שבשתיקה, התחשבות ואהבה בתוך הסנטימטרים הספורים שהיו מרחב מחייה לכל אחד מהמסתתרים. מנגד היו גם מקרים שבהם מערכת החיים במחבוא היו טעונות והביאו למתחים גדולים: ריבים על מזון, על הקמת רעש שאיים להסגיר את כלל המסתתרים ועוד.
קשיים נוספים הם המצוקה הנפשית של המסתתרים. ההתמודדות היום יומית עם חוסר הידע, עם הפחד ועם הבדידות הביאה לעיתים לעזיבת מסתור בטוח יחסית. התחושה של רבים כי הם "קבורים בעודם חיים" ותלותם המוחלטת באנשים לא מוכרים להם הקשו גם הם על ההסתתרות.
בפעולות ההסתרה של היהודים היו מעורבים מעגלים רחבים של מסייעים. מניעיהם של המסתירים היו שונים. חלקם נאצלים וטהורים וחלקם חומרניים ונצלנים. לעיתים המניעים היו מעורבים אך תמיד היה כרוך בכך סיכון עצום לחיי המצילים ולבני משפחתם. מקומות המסתור היו מועטים ובדרך כלל עמדו לרשות היהודים לטווח קצר. במקרים רבים נאלצו המסתתרים לשנות מפעם לפעם את מחבואם, כך שנדרש שיתוף פעולה הדוק בין עשרות ולפעמים מאות אנשים על מנת להציל יהודי אחד לאורך זמן. חוסר הוודאות והיעדר הקביעות שליוו מציאת כל מחבוא עד שייחשף, כמו גם הדריכות והערנות המתמדת שנדרשו היו קשים מנשוא. לעיתים לא עמדו בכך אותם ילדים יהודים מסתתרים והעדיפו לחלוק את גורלם הנורא יחד עם כלל הציבור היהודי מאשר לעמוד במתחים בלתי-אנושיים אלו.
פרק ג'- הבריחה ליערות
לא כל היהודים יכלו להתמודד עם הלחץ שנלווה להסתתרות במקומות מחבוא סגורים. הרעיון של מחבוא במקום סגור הבהיל אותם מכיוון שהוא דרש מהם סבלנות רבה ויכולת התגברות על בדידות בין המון המסתתרים ועל חוסר פרטיות משווע. חלקם חשבו שהסיכויים להיתפס על ידי הנאצים או על ידי שכנים מלשנים היה גדול יותר מאשר הבריחה אל הטבע- ליערות. ביערות לא בהכרח היה צורך בבני ברית שאינם יהודים, שייקחו חלק ויסייעו ליהודים בבריחתם ולכן הם העדיפו לא לקחת סיכון ולצמצם את רדיוס האנשים שהיו עלולים לסכן אותם ולחבל במבצע הסתתרותם.
למרות כל אלו היו קיימים מאפיינים מסוימים שהשפיעו על סיכויי ההישרדות בבריחה:
נסיבות גיאוגרפיות:
ארצות מישוריות [כגון אלו ששוכנות במערב אירופה] היוו מכשול במשימת ההסתתרות, ואילו אזורים הררים ומיוערים סיפקו מקומות מסתור רבים יותר. כאשר שטח היערות היה סלעי, הררי,סבוך בצמחים וקשה לסריקה, הוא פגם ביכולתם של הנאצים לבצע חיפוש יעיל אחר היהודים המסתתרים. יהודים רבים שאפו להגיע אל היער ולהסתתר בו, אך עצם ההגעה אליו הייתה עשויה להתברר כמשימה בלתי ניתנת לביצוע. לא בכל מקום היה יער, וגם אם היה- הדרך אליו לעתים הייתה קשה ומלאת חששות מהלא נודע. מספר משפחות שיצאו מגטו ורשה לכיוון היערות חזרו לגטו לאחר שלא הצליחו למצוא את הדרך לשם. גם מי שהצליח להגיע ליערות נתקל בקשיים. האזורים המיוערים היוו מקום שיכון לגופים אחרים כגון מחתרות הפרטיזנים, שלא תמיד ראו את בריחת היהודים בעין יפה (ראו נספח מספר ).
קשיי קיום בטבע:
ההישרדות בטבע אינה מובנת מאליה, ותנאי השטח הקשים גבו מחיר כבד מהיהודים המסתתרים. לפעמים לאחר שהייה של זמן ממושך ביערות היהודים התייאשו מכיוון שלא הצליחו להחזיק מעמד בתנאי היער הקשים, אולם גם לאחר שחזרו לגטו הם נורו על ידי הגרמנים הנאצים.
חלק מהיהודים האחרים שלא נכנעו לתנאי היער ונותרו בו, מתו בחלקם מחמת תנאי השטח, ואחרים הוסגרו או נרצחו בידי איכרים, או נפלו כפרטיזנים בקרבות נגד הגרמנים (ראו נספח מספר ). ביערות במרכז פולין הסתתרו פרטיזנים פולנים לאומיים שהשתייכו למחתרת הפולנית בעלת נטיות אנטישמיות. אותם פרטיזנים לא ראו את בריחת היהודים באור חיובי ולכן אותם יהודים ספורים אשר ברחו אל היערות והצליחו להגיע לשם, נאלצו להסתיר את מוצאם היהודי. אם לא היו פועלים בדרך זו, הם היו נרצחים על ידי הפרטיזנים. היו מקרים בהם נרצחו לוחמים יהודים שמוצאם היהודי נחשף רק לאחר תקופה ממושכת על ידי "חבריהם" לנשק.
נתונים גופניים:
גילו של היהודי ומצבו האישי היוו גם הם מרכיב חשוב ביכולתו לשרוד ביערות. כאשר מדובר בקשישים חלשים, בלי כושר הישרדות מפותח וחסרי כוח וכושר גופני הם לא היו יכולים לשרוד ולסלול את דרכם לאורך כל זמן ההסתתרות תחת תנאי מזג האוויר הקשים, המחסור באוכל, הטיפוס על עצים וכו'.. אך כאשר מדובר בילדים קטנים שיכלו לרוץ בקלילות כאשר הסכנה מתקרבת, לטפס על עצים, להסתתר בשיחים ולהסוות את עצמם בטבע הסיכוי שהם ינצלו גדול יותר.
מחויבויות משפחתיות:
מאחר שמקומות המסתור היו ספורים ולכל אחד הייתה יכולת הישרדות גופנית אישית שונה משל בן משפחה אחר ניצבו היהודים ובמיוחד הילדים בפני דילמות קשות מנשוא: נערים ונערות נדרשו לשקול את סכנת החיים למול עזיבת הורים מבוגרים לגורלם. הורים נאלצו לעמוד בפני בחירה בלתי אנושית ולהציל את חלק מילדיהם ואת השאר להשאיר במשפחות נוצריות או לנטוש אותם על אם הדרך מכיוון שלא יכלו לדאוג לכל בני המשפחה ולהבטיח את הצלת כולם. לעיתים חששו ההורים להחזיק בתינוקותיהם ובילדיהם הצעירים מכיוון שהיו יכולים להסגיר את כולם בבכיים. ידועים מקרים רבים מצמררים בהם היה על הורי התינוקות לחנוק אותם למוות על מנת שלא יבכו, יסגירו את מקום מסתורים ויתפסו על ידי הנאצים.
היו כאלה שוויתרו מראש על אפשרות בריחה שנקרתה בפניהם, כדי לא לעזוב מאחור בני משפחה, הורים זקנים וילדים. הפרידה מהיקרים מכל הייתה מעשה בלתי אפשרי עבור רבים, והם העדיפו לשמור על לכידת התא המשפחתי ולעמוד ביחד מול גורלם, יהיה אשר יהיה, תוך תקווה שהם יצליחו לשרוד במשותף הודות לתמיכה ההדדית.
פרק ד'- נסיונות נוספים להצלת ילדים בגטו ורשה
באביב 1942 נפוצו בגטו ורשה שמועות כי בערים סמוכות אספו הגרמנים את כל הילדים היהודים שטרם מלאו להם 12שנה ושלחו אותם בכיוון בלתי ידוע. מבצעי "אקציית הילדים" הבטיחו כי הילדים נשלחים ל"עיר הילדים" שהוקמה זה עתה במיוחד בשבילם. ב"עיר" זו הם יהיו משוחררים בזמנים קשים אלה מהדאגות היום יומיות שמציפות את המבוגרים ויבלו בשלווה את ימי המלחמה. כמעט באותו הזמן הורו הגרמנים ליודנראט הווארשאי להקים גני ילדים שבהם "יוכלו ליהנות כל היום מאוויר צח ויזכו לתזונה משופרת". שתי ידיעות סותרות אלו גרמו לבלבול רב. ברור היה לתושבי הגטו כי הגרמנים מכינים לילדי גטו ורשה איזו "הפתעה" חדשה, וכי חייהם בסכנה.מיד החלה הכנת תעודות לידה מזויפות לילדי הגטו. ילדות בנות שמונה ותשע קיבלו תעודות של בנות שלוש עשרה (עניין הבנים היה יותר קשה ומסובך). היה צורך לרשום מחדש את הילדים בבתים אחרים, כדי למחות את הרמזים העלולים להסגיר את גילם האמיתי. לכך נדרש רישיון מטעם מחלקת הרישום של היודנראט. רק הורים בעלי אמצעים כלכלים רבים יכלו לממן את התעודות.
שמועות חדשות פשטו, כל אחת יותר גרועה מקודמתה: הגיעו לורשה חמישים קרונות משא ריקים המיועדים לפינוי יהודים ואולי אף נועדו להובלת הילדים מן הגטו. החלו ניסיונות נואשים (בדרכים שונות) להצלת הילדים מפני השמדה. נלקחה בחשבון העובדה, על סמך ניסיונות עבר, שמוסדות סגורים צפויים לסכנות שונות במיוחד. היה נדמה אז שלילדים מפוזרים, כל אחד אצל הוריו, היו יותר סיכויים להישאר בחיים. ניתנה הוראה לכל הפנימיות, שילדים שיש להם עדיין קרובים, ואפילו קרובים רחוקים, ישלחו אל משפחותיהם. אך התברר שהדבר היה אפשרי רק לגבי קומץ קטן של ילדים, מפני שבמוסדות נמצאו בעיקר יתומים או מחוסרי בית. משפחות מסוימות לא רצו לקבל את הילדים מכיוון שחשבו שבמוסד הם בטוחים יותר. היו מקרים של פניות אל פנימיות בבקשה לקבל את הילדים, ולו רק עד סיום האקציה.
במהירות רבה נעשו מאמצים בהולים להקים בתי מלאכה ליד הפנימיות ולקשרם עם בתי החרושת שבגטו שבבעלות גרמנית (השופים). מטרתם הייתה יצירת רושם חיצוני, שהילדים, ובייחוד המבוגרים יותר, הינם פעילים מבחינה מקצועית, משום שסברו שדבר זה עשוי להצילם. בנוסף הוקמה ועדה מיוחדת שהורכבה מאנשים בעלי קשרים עם החוגים התעשייתיים. משלחות מיוחדות נשלחו לכל מקום שהיה אפשרי, בעיקר לבתי החרושת הגדולים, אך בדרך כלל לא הייתה הבנה לעניין. בראש פירמידת החשיבויות של מנהלי בתי החרושת לא עמד עניין כה "פעוט" כמו מתן מחסה לילדים. מלבד זאת היו חסרים כספים לרכישת חומרי גלם וכלי עבודה. למרות המאמצים העצומים לא הייתה הצלחה רבה לדבר מלבד יצירת בית מלאכה לצעצועים ומלבד ניסיונות אחדים להפוך את בתי המלאכה של בתי הספר שליד פנימיות אחדות בגטו לבתי מלאכה פעילים (ראו נספח מספר ). בהמשך הועלתה ההצעה לפרק את הפנימיות בגטו ולהוציא את הילדים לרחוב. הצעה זו הייתה מסוכנת מידיי כי היה חשש שהמשטרה הגרמנית תתפוס את הילדים ברחוב או בבתים. מהרגע שהחלו לגרש את ילדי בתי היתומים הראשונים הוחלט לצייד את הילדים הנבונים ורבי התושייה ביותר שבמקום במעט כסף ולשלוח אותם להסתדר לבדם בעולם, במידת האפשר בצד הארי.
כמו לגבי הפנימיות, נוסו אמצעי תחבולה שונים לגבי מעונות היום ומוסדות הילדים האחרים על מנת להצילם. ניתנה להם הוראה לקבל ללא העמדת קשיים ילדי עובדים המועסקים בבתי חרושת מוכרים ("שופים") ובבתי מלאכה. הועד היהודי של הגטו קשר קשרים עם הרבה שופים ומאות ילדי עובדים נרשמו למוסדות חסות אלו. בתחילת הגירוש הניסיון עלה יפה, השלטים "מעון יום לילדים של פועלי השופים" בלבלו את דעתם של השוטרים היהודים, ואפילו הגרמנים. פעמים רבות קרה שבזמן גירוש נתנו מנוחה למוסד ולילדים שבתוכו. בשלבים האחרונים של הגירוש מגטו ורשה לא הועיל דבר.
הועד היהודי של הגטו פעל עד הסוף המר בהגשת אוכל לילדים בכל המוסדות, קוים קשר מתמיד עם מנהלי המוסדות וניתן עידוד לילדים ולסגל העובדים. מיום ליום נעשה הניסיון להציל את הילדים לקשה יותר, מותח יותר ומורט עצבים יותר. היה ניסיון להציל כל מוסד, כל קבוצת ילדים אך בשלב מסוים היה נדמה שהמאמצים היו כמו הטחת ראש בקיר...
סיכום
במהלך העבודה למדתי דבר עיקרי וחשוב: כל סיפור הצלה הוא תמיד סיפור מופלא של יציאה מהגורל הרצחני שנכפה על היהודים (ביניהם הילדים) באותה תקופה. כל סיפור לווה באומץ, בתושייה וביצירתיות רבה. על כן רב הגיוון בדרכי ההצלה של הילדים היהודים בגטו ורשה, ולא היה ביכולתי להביא את כולן לביטוי בעבודה זו.
מטרת העבודה הייתה להציג אופני הצלה מרכזיים המבליטים את הקשיים שנקרו בדרך וההתגברות עליהם והדביקות במטרה שהובילה להינצלות:
- הצלה על ידי העברה של הילדים לצד הארי לידי משפחות נוצריות.
- הצלה על ידי הסתתרות במקומות מחבוא סגורים.
- הצלה על ידי בריחה מן הגטו אל היערות.
- שימוש במפעלים וב"שופים" להעסקת ילדים על מנת להצילם.
דוגמאות אלו לא היו יוצאות לפועל ללא יוזמה יהודית ייחודית , וללא סיוע של אנשים זרים שהתגייסו לעזרה. הגשת עזרה ליהודים הנרדפים בתקופת השואה דרשה אומץ רב ויושר מוסרי של חסידי אומות העולם. שלל דרכי ההצלה היו כרוכות בסיכון מצד המציל, שלעיתים התגלה כאציל נפש של ממש. לעתים התנהגו חסידי אומרת העולם ברוחב לב, ודאגו לא רק לרווחתם הפיזית של היהודים תחת חסותם אלא גם לצורכיהם הנפשיים והדתיים.
למרות הסיפורים מלאי הגבורה לא ניתן לשים בצד ולשכוח מההשלכות שלאחר המלחמה. במקרים רבים הסתגלו ילדים או נערים שהוסתרו במשפחות נוצריות או במנזרים לסביבתם, וחלקם אפילו שכחו את מוצאם ודתם היהודים. אמנם רבים חזרו בתום המלחמה לחיק יהדותם- אם משום שזכרו את מוצאם ואם משום שמציליהם דאגו להזכיר להם זאת, אולם היו מקרים שבהן סירבו המשפחות המאמצות לוותר ולמסור את הילד, ואף הילד מצידו התרגל אליהן וחש חלק מהמשפחה הנוצרית שלקחה אותו תחת חסותה. היו מקרים שבהם סרבו מוסדות נוצריים שהצילו ילדים יהודים להשיב להם את זהותם היהודית, ועל כן פעלו לאחר המלחמה אנשים בודדים וארגונים כדי להשיב את הילדים הללו לחיק דתם ומוצאם המקורי לפני שהוחלף בעקבות האנטישמיות הרבה והשלטון הנאצי באותה תקופה.
ביבליוגרפיה:
- אתר גטו ורשה www.warsaw.daat.ac.il
- דר' חוי בן שושן ודר' עמוס גולדברג, שנות ראנו רעה: פרקים התולדות היהדות הדתית בתקופת השואה כרך ג', הוצאת יד ושם, 2006, עמ' 28-31, 63-77.
- אדולף אברהם ברמן, "נסיונות להציל את הילדים", שואת יהודי אירופה מבחר מאמרים, בעריכת ישראל גוטמן וליוויה רוטקירכן, יד ושם, 2002, עמ' 301-302
- יונאס טורקוב, "על הצלת ילדים מגטו ורשה", דפים לחקר השואה והמרד סדרה שנייה מאסף א', בעריכת צבי שנר ונחמה דרך, עמ' 265-256
